פרולוג- יום עצוב אחד בזיכרוני.

גיל 6:

קולות של צלחת שהתנפצה גרמה לי להפסיק לשוחח עם אחי התאום. אבא שלי קילל חרישית. בזמן ששמענו את אבא שלנו מרים את השברים מן הרצפה, ידיו של אחי ושלי הוחזקו יחדיו.

הסתכלנו אחד על השניה וראיתי שההבעה על פניו של מרלין נהייתה יותר עצובה לפתע. לשניה התבוננתי בו מבולבלת ואז נזכרתי. אלו העיניים שלי שגרמו לו להתעצב.

הורדתי את המבט שלי ממנו בכדי להפחית את הכאב עליו אך הידיים שלו עדיין אחזו בשלי.

למרות שאנחנו תאומים נולדנו עם עיניים שונות. לעיני אחי יש צבע צהוב בהיר סביב עיניו השחורות; לסבתא שלנו יש אותו צבע עיניים בדיוק, אבל אנחנו לא זוכים לראות אותה הרבה מאז שאמא שלנו נפטרה.

וככה אנחנו עוברים לעיניי.

נולדתי עם העיניים של אמי המתה וזו גם אחת הסיבות שבגללן שנאתי להסתכל במראה. בדיוק כמו איך שאחי שונא להסתכל לי בעיניים, כי זה קשה מדי בשבילו; עם הזמן זה גרם לי לא לאהוב חלק ממני. חלק שהעציב אותי ואת משפחתי הקטנה.

אבא שלי נכנס לחדר ונמנע מקשר עין איתי ולכן עיניו נשאו לעבר אחי. "מר הקטנים אולי תלכו לשחק בחוץ לזמן מה? אח שלי פשוט התקשר והוא בדרך אז אני אנקה את הבית בזמן שתשחקו בחוץ"; הוא אמר.

ההורים שלנו מכנים אותנו 'מר הקטנים' מאחר ששם אחי מתחיל עם מר ושלי מסתיים באחד. מר-לין ואלי-מר.

זה היה רעיון שההורים שלנו חשבו עליו יחד אחרי שהם שגילו שעומד להיות להם תאומים. הרעיון היה שנשלים אחד את השני כדי שתמיד נשען אחד על השני שצריך ושלא נהיה לבד מאחר ותמיד נהיה ביחד.

אני מניחה שזה עבד עכשיו שנשארנו לבד בכל מקרה אז גם נשאר לנו רק אחד את השני. הידיים שלנו עדיין היו מוחזקות וצמודות זו לזו בזמן שיצאנו במהרה מהדלת וירדנו לגרם המדרגות.

האמת אנחנו לא מכירים את אבינו כל כך טוב. אחרי שאמא ילדה אותנו הוא היה איתה כמה חודשים ואז עזב ללא התראה.

אמא שלנו נאלצה לגדל אותנו לבד וזה עוד יותר גרוע בהתחשב בעובדה שאנחנו שניים. עם הזמן היא התחילה לשתות כדי לשמור על שפיותה.

ירדנו במדרגות מכיוון שלא הייתה לנו מעלית בבניין שלנו ושתקנו בזמן שירדנו. הלכנו יחד על אותה שורה. לא הובלתי אותו וגם לא עשה זאת. היינו והלכנו ביחד, כחבילה אחת. אנחנו באים ביחד, שנינו או כלום.

אני רוצה לדעת למה אבי עזב ושאלתי זאת ממנו ממש הבוקר, אבל נראה שהוא פשוט ממשיך להתחמק מזה ובגלל זה אני לא רוצה לסלוח לו.

אמא שלנו עבדה את התחת שלה עד היסוד כדי שנוכל לשרוד בזמן שהוא עזב והפסיק להיות אחראי עלינו כמשפחה. אחי פעם היה ממש קרוב עם אמא שלנו והוא כנראה לקח את זה הכי הקשה.

מרלין אמר לי שאני צריכה לפחות לסלוח לאמא. אבל אני חושבת שאיני מסוגלת לעשות את זה אפילו יותר.