webnovel

The Mysterious Life of Amelia 1

Actually, it's more of a legend, a bit of a curse," she said, "There's a legend that says there are people like you and your sister who use their power to do bad things, so there's a specific association with involved supernaturals like you..." Amelia Grat is 274 years old and she is different from her vampire family. On the first day at the 'Grand Ridge' high school she meets a mysterious man and then everything gets complicated. Amelia finds out about her past and goes on a journey to find out who is trying to assassinate her.

linoyOHauther · Fantasía
Sin suficientes valoraciones
3 Chs

chapter 2

לאחר כמה דקות, כריס מצא בסופו של דבר מקום חניה ליד היער. "טוב, תן לזה צ'אנס. לפחות חודשיים?" אמר כריס ושינה את דעתי.

נאנחתי, "אני עדיין חושב שזה מיותר. אבל, אם אתה בטוח שזה יעזור לי, אז כן, אני אתן לזה צ'אנס. אבל ברגע שארגיש שאני לא צריך להיות כאן, אני אתן לזה לדבר איתך על זה אני אפרוש." הודעתי לך מעכשיו, אולי כריס צודק ואני צריך עזרה. הורדתי את חגורת הבטיחות, ועלתה לי שאלה, "כריס," היא פנתה אלי, "למה אתה לוקח אותי לבית הספר הזה רק עכשיו? אמרת לי הבוקר שהבחנת בקרניים ובכנפיים כמה שנים. לפני. אז יכולת לרשום אותי ברגע שראית את זה."

כריס הסירה את חגורת הבטיחות וכיבתה את המנוע. היא הושיטה את ידה לפתוח את הדלת. "רשמתי אותך לפני חודש לבית הספר הזה. שמתי לב שדברים מוזרים קורים לאחרונה. דיברתי עם אחד המורים כאן. הוא אמר לי שאני צריך לרשום אותך כדי שתלמד על הכוחות האחרים שלך. אתה לא מודע להם". לאחר שסיימה לענות על השאלה, כריס פתח את דלת המכונית.

"רגע, איזה דברים מוזרים?" שאלתי, בחוסר הבנה. קרו דברים מוזרים, אבל לא ראיתי איך הם חשובים.

היא נאנחה ברגע שיצאה. היא טרקה את הדלת וחיכתה שאצא. "כשאתה נכנס לחדר, האורות מתחילים להבהב ודברים מתחילים להישבר", אמרה. היא ענתה על השאלה שלי כי היא יודעת שברגע שאני שואלת משהו אז אני לא יודעת על זה

יצאתי מהמכונית ולקחתי נשימה עמוקה כדי להירגע. כריס הביט בי בצורה מוזרה. היא אמרה, "למה אתה מתכונן? זה התיכון השלישי שלך."

התחלנו ללכת לדלת הצדדית. "אולי זה אומר שיש רוח רפאים. אבל, לראות ולא לראות לא מוכיח שזו אשמתי."

החניון היה מלא במכוניות ובאנשים. הם מתייחסים לתיכון כמו לאוניברסיטה. בית ספר זה גדול מאוד בגודל ובקומות.

פתחתי את הדלת כדי שכריס ייכנס לפניי כי עדיין הייתי לחוץ, אבל הייתה לי שיטה להוריד מתח, להגיד "שלוש, ארבע ו..." לפני שעשיתי הפסקה מפחידה ומלחיצה. זה תמיד עובד.

ברגע שנכנסתי ראיתי עוד יצורים על טבעיים, מגובלינים ועד פיות ומלאכים ועד ערפדים. אבל שמתי לב שכל היצורים האלה היו בני 14 עד 19 בערך.

הם דיברו ביניהם יפה. לא ראיתי אפליה גזעית, מה שהפתיע אותי. הם תמיד אומרים שיש יריבות בין כל יצור על טבעי. ובכל זאת, פחדתי להיפתח בפני מישהו, במיוחד למורים.

זו יריבות מפורסמת. זה בין ערפדים לאנשי זאב. או, זה בין שדים ובעלי חיים.

הסתכלתי לשני הכיוונים, אבל לא מצאתי את כריס, אז המשכתי בדרך הישר. אבל הפסקתי בתחושה שמשהו מושך אותי לצד הנכון. לא ידעתי מה מושך אותי. זה היה יותר אינטואיציה. אבל המשכתי ללכת לשם, וראיתי ילד עם שיער שטני בחלון הדלת. תהיתי אם זה הוא מהחזון. לפתע, הרגשתי יד נוגעת בכתפי, אז הסתובבתי וראיתי את כריס.

"הכל בסדר?" היא שאלה, לא הבינה מה בדיוק קרה. הנדתי בראשי בבלבול. "טוב, משרד המנהל בכיוון הזה, וגם כמה מהמורים שלך יהיו שם. אז אתה בא?" עם זה היא הלכה בכיוון ההפוך, ואני עקבתי אחריה באנחה מתוסכלת.

הקירות היו ישנים וצהובים והיו בהם תמונות של אמירות מוטיבציה. רק שמתי לב שהתיכון הזה הוא ענק. לקח לנו כחצי שעה למצוא את החדר שעליו היה שלט "מנהל".

כריס דפק על הדלת. "זה כריס. הבאתי את הבת שלי; אני יכול להיכנס?"

הקול היה עמוק ובסי, מה שהפחיד אותי קצת. "כן", באה התשובה.

היא הניחה אותי מולה. הסתכלתי בחדר וראיתי שם שלושה מורים ומנהלת. הנחתי שהם יודעים על העל טבעי. אחרת, למה שיבואו לדבר על החזיונות שלי?

שמעתי את כריס נכנס לחדר וסוגר את הדלת.

הרגשתי מאוד נבוך. כולם הביטו בי, חוץ מהאיש שמאחורי השולחן שכותרתו "מנהל". הם עסקו בניירות. זה הרגיש כמו מבחן או מבחן.

למנהל הזה היה שיער כחול, החל מהתקרחות. אוזניו הצביעו כמו של גובלין. פניו היו אנושיות, אך עורו היה מעט אפור. גופו היה שמנמן וגמד. הוא הרים את מבטו ובחן אותי. "אז את אמיליה?" הוא שאל בקול נמוך ועמוק בחוסר עניין.

איזה סוג של מנהל הוא אם לא אכפת לו מהתלמידים שלו? איזה חוסר כבוד, חשבתי. ניערתי את זה כדי לעשות את זה כמו שצריך. "אה, כן..." עצמתי את עיני כדי להתרכז. בחיזיון, היה ילד בן 18 עם עיניים ירוקות מוכתמות בכחול ושיער שדי. התווכחנו על משהו חשוב, אבל אני לא יודע מה. נראה שהוא ושאר בני משפחתו אהבו אותי. בכל מקום אפשר היה לשמוע קול עבה שאומר שאנחנו צריכים להתאסף במקום מסוים. אבל הרגשתי שזה מסוכן כי כל תלמידי הקסם נמצאים בסיכון. הם מהווים את רוב התיכון". נשמתי עמוק והמשכתי בעצב. כולנו מיהרנו לאותו מקום וראינו עשרה אנשים. היו שמונה חיילים עם נשק ושני אנשים שחשבתי שהם זוג. אבל אני זיהיתי את המשפחה שלי וכמה זרים לבסוף פקחתי את עיניי וראיתי את כולם שקועים במחשבות. רק מורה אחד לא היה שם.

מאחורי גבו היו כנפי פיות. על גופו היו זימים אדומים לוהטים, כמו אלה של דג. שערו היה קצר ורטוב עם זקיקי שיער. "היה רמז בחזון מתי זה יקרה? או מי הם האנשים האלה?" הוא שאל כלא מאמין. לא האשמתי אותם כי הוא לא הכיר אותי ולא ידע בוודאות אם החזיונות שלי יתגשמו או לא.

הנדתי בראשי. כולם ניסו לפרק את החזון לפרשנויות. אבל אמרתי, "אבל חשבתי שראיתי את הילד כאן בתיכון." רוב המבוגרים הרימו את מבטו, בתקווה. אבל מורה שחשד שאני משקרת לא. אני מאמין שאנחנו צריכים לצפות בזה. אני חושב שהוא יהיה בן זוגי ויצור על טבעי. אולי עכשיו הוא בן אדם".

המורה שהגדירה זאת מחאה כפיים. "כל הכבוד, היה לך חזון," הוא אמר בסרקזם מר. "אם הילדה הקטנה אומרת לנו מה לעשות, אז למה אנחנו כאן? בשביל היופי? אולי היא גם תנהל את בית הספר הזה במקומך".

התקרבתי אליו כל כך בעצבים שרק יד קטנה יכלה לעבור בינינו. "ראשית, יש לי שם. זו אמיליה. ושנית, אני לא ילדה קטנה. אני ערפד בן 279. אז תראה קצת כבוד."

המנהל דפק על השולחן כדי להרגיע אותנו. זזתי מרוב מבוכה. כריס נתן בי מבט שאומר, "אני אתמודד איתך מאוחר יותר." המנהלת אמרה: "אני רוצה לדבר עם כל המורים, לא רק עם אלה שדיברו. זה יותר חשוב". אולסור פנה אל המורה החצוף. "אוליבר, אתה צודק. אי אפשר לדעת אם זה יקרה. אז צריך לקחת בחשבון שזה יקרה. אז נצטרך לפקוח עין על הכל, ופעם בחודש-חודשיים נעשה צריך להיפגש לעדכון." אולסור הפנה את מבטו הרציני אך המחייך מעט. "אמיליה," הוא אמר בחביבות. עיניו של אוליבר התגלגלו בבוז. "אתה צודק, אנחנו צריכים לצפות בזה. אז, אני נותן לך את המשימה הזו. כשהוא מראה סימנים של על טבעי, תביא אותו לכאן כדי שנוכל לדבר איתו. אשמח אם אתה ואוליבר תסתדרו. הוא יהיה המורה העל טבעי שלך הוא ימצא את היצורים האחרים בתוכך וילמד אותך להתחבר לעצמך."

אחרי נאום של מנהל שהשאיר אותי בהלם ועצבני כי מי הוא חושב שהוא? אני לא אלמד עם המורה המעצבן הזה, אז פתחתי את הפה כדי למחות. "אין טעם להתווכח, זה בית הספר שלי, ואני מחליט." חוץ מזה, הפקתי את המיטב.״ סגרתי את פי בכעס.

הסתובבתי לכיוון הדלת וטרקתי אותה לאחר שיצאתי מתוך כעס. לא הבנתי מה הם חושבים. הם חושבים שבגלל שהם מנהלים ומורים בכירים, אני צריך להקשיב להם. אני בספק אם הם מבוגרים מכריס, או לפחות ממני, חשבתי.

הסתכלתי מהחלון.

ולראות את יופיו של הנוף. מאחורי, אני שומע את השיחה שלהם, או לפחות מישהו יצא מהחדר ובא אליי.

אני עוצם עיניים ומריח את הגשם. רגע, עכשיו אין גשם. של מי הריח הזה? זה יכול להיות הריח של... הסתכלתי מסביב וראיתי את אוליבר משמאל. הוא גם הסתכל על הנוף. אבל אם זה רק אני והוא, אז זה אומר שאני אוהב את הריח שלו?

למה לי? הוא מרושע אליי והוא מניאק, אני לא אוהב אותו; אני שונא אותו. אני צריך להוציא אותו מהראש שלי ומהלב שלי. זה יהיה קשה כי הוא המורה שלי ואין לי לאן ללכת.